אחרי הגירושין, הקשר עם ההורה השני משתנה מיסודו, אבל הוא לא נעלם. הילדים מחייבים אתכם להישאר בקשר לעוד עשרים שנה לפחות. איכות הקשר הזה משפיעה עליהם ישירות.
הנה חמישה עקרונות פשוטים שמצליחים לצמצם דרמה, לא מבטלים אותה, מצמצמים.
1. עסקי בעסקי, אישי באישי
הודעה שמדברת על הילדים לא צריכה להזכיר את העבר. 'צריך להביא לך את הבגדים לחוג ביום חמישי', נקודה. לא: 'שוב לא הבאת... כמו תמיד'. הפרדה חדה בין 'עסקי הורות' לבין 'רגשות שלי אליך' זה הכלי הכי חזק שיש.
2. חכו 20 דקות לפני שאתם עונים
כשמגיעה הודעה שמכעיסה, אל תענו מיד. חכו רבע שעה, לכו לשתות מים, ואז תקראו שוב. תשעים אחוז מהזמן, מה שנראה כמו התקפה בפעם הראשונה נראה כמו אי-הבנה בפעם השנייה. וכשבכל זאת מדובר בהתקפה, עדיין עדיף לענות בקור רוח.
3. תיעוד במקום זיכרון
'אמרת שתביא אותה בשבע'. 'לא נכון, אמרתי שמונה'. הוויכוח הזה מיותר. כל דבר חשוב (לוח משמורת, החלטות על חוגים, הוצאות שאמורות להתחלק) צריך להיות במקום שהוא לא זיכרון של אף אחד. אפליקציה, אימייל, אקסל משותף. משהו שכל צד יכול לפתוח ולראות.
4. אל תשתמשו בילדים כשליחים
'תגיד לאמא ש...' זה מטען שלא הוגן להטיל על ילד. אם צריך להעביר מסר להורה השני, מעבירים אותו ישירות. הודעה, מייל, שיחה. הילדים לא צריכים להיות דואר ישראל של המשפחה.
5. תסכימו על ערוץ אחד
כשמדברים בוואטסאפ, במייל, בטלפון, ובפגישות, מסרים הולכים לאיבוד וכולם מרגישים שכולם 'לא הקשיבו'. תבחרו ערוץ ראשי אחד לכל הנוגע לילדים. וואטסאפ למקרים דחופים, אפליקציה לתיאום שוטף, מייל לדברים רשמיים. פשוט תסכימו.
לא חייבים להיות חברים. חייבים להיות שותפים.
אנחנו בשזור בונים את המערכת מתוך ההנחה שההורים לא מדברים על הכל, ולא צריכים לדבר על הכל. יש לוח משמורת שכולם רואים, יש הוצאות שמתועדות אוטומטית, יש משימות שמישהו לוקח עליהן אחריות. פחות תיאום, יותר שקט.